ההרכבה היא מלאכת החיבור של חלקים מצמחים שונים, לצורך התלכדותם לצמח אחד.
בהרכבה רגילה (בצמחים דו-פסיגיים), החלק העליון שממנו יתפתח נוף הצמח המשותף – נקרא:רוכב, והוא נבחר מצמח שמצטיין בתכונותיו.
קטע הענף/הגבעול/הזמורה/ או הפקע ("עין"), שנלקח לצורך ההרכבה – נקרא:רכב.
החלק התחתון ובעל השורשים נקרא: כנה.
ישנן כמה סיבות להרכבה
1) ריבוי מהיר של צמח נבחר או נדיר.
2) הקניית תכונות משופרות לצמח שהורכב (צורה, אופי, גודל, מועד יבול או פריחה).
3) באמצעות הכנה – מתן עמידות משופרת בתנאי סביבה או כנגד פגעים.
4) בהחלפת זן במטע, קיצור ההמתנה עד לניבה. (חסכון של 3 -6 שנים בהשוואה לנטיעה חדשה) וכן בסלקציה של זנים.
5) חסכון במקום – מתאפשר ע"י הרכבת רב פרי על עץ אחד.
6) למטרות מחקר (גנטיקה, וירוסים וכו').
עצות למרכיב החובב
כלי עבודה מומלצים:
א. סכין/אולר חזק וחד מאוד, לא משונן.
ב. סכין חרמשי (הלהב מאונקל מעט)
ג. מברג עם להב מעוגל פינות – לפיסוק קליפה וחתכים.
ד. מכחול/מרסס ידני קטן וכיו"ב – למריחת חומרי חיטוי.
ה. גרזן קטן – לסידוק והרכבת עצים גדולים.
ו. מסור עצים בעל שיניים קטנות ככל הניתן – לחיתוך חלק.
להיזהר במיוחד בסכינים, הם חותכים בידיים יותר קל מאשר בעץ
בצמחים מתקיים ריכוז של רקמת צמיחה שמתחלקת לתאים, בפקעי הצמיחה – ב"עיניים". בדו-פסיגיים ישנה רקמת צמיחה וגידול, לאורכם של גזעים, גבעולים וענפים. רקמת הגידול הזאת הזאת נקראת קמביום - שנמצא בין רקמת השיפה (הסמוכה לקליפת הצמח), היא שמובילה תמיסות מהקרקע ומהשורשים אל כל חלקי הצמח.
הקמביום, שהוא רקמה דקה למדי ובדרך כלל בצבע ירוק כהה, יוצר תאים חדשים, הן כלפי פנים – אל העצה והן כלפי חוץ אל השיפה והקליפה וכך הגזע מתעבה.
בכל שיטות ההרכבה נוצר חיבור בין רקמות הקמביום של הכנה ושל הרוכב.
האיחוי המלכד בין הרוכב לבין הכנה מתאפשר אך ורק כאשר רקמות הקמביום של השניים – צמודות בינהן במגע הדוק וללא מרווח או חיץ.
למעשה אין חשיבות להצמדת קליפה אל קליפה, שיפה אל שיפה או עצה אל עצה. קצב פעילות הצמיחה של הקמביום בצמחים השונים, משתנה מעונה לעונה, החל מתרדמה מוחלטת בעצים הנשירים – בעונות הקרות ועד לפעילות מוגברת בעונות הממוזגות חמות, שבהן התקלפות הקליפה – קלה.
בהתחממות יתר של ענף או גזע הנחשפים לשמש, הקמביום עשוי להתייבש ואף להיצרב בחום. על כן יש להגן מפני התחממות ע"י השארת עלים נותני צל, או הלבנה, או עטיפה, או הצללה במבנה.
תנאי חשוב להצלחת ההרכבה – הוא יצירת רקמת הגלדה משותפת שנקראת קאלוס. הקאלוס הוא רקמת הריפוי – חיפוי שמגינה על פציעות חשופות.
משום כך יש לחטא את מקום ההרכבה מפני מחלות. לצורך הגנה מהתייבשות ומחלות עוטפים את מקום ההרכבה ואת הרוכב, באמצעות סרט קשירה – הנכרך כתחבושת מלמטה כלפיי מעלה, או בשעווה מיוחדת שניתכת בחום נמוך, או בשקית אוטמת ה"מולבשת" על הכל ביחד.
שארות – קירבה משפחתית
השארות מהווה תנאי להצלחת האיחוי לזמן ממושך. נדרשת התאמה גנטית בין הרוכב לכנה. מינים שונים גנטית, אינם מתחברים כיאות.
ישנם מקרים שבהם מרכיבים על כנת ביניים – הרכבת סנדוויץ. כלומר, מרכיבים על הכנה רוכב עם שארות טובה. על אותו הרוכב המתווך
מרכיבים רוכב נוסף שביניהם קיימת שארות טובה וכך נוצר צמח מורכב שלא יכול היה להיווצר בין הכנה לבין הרוכב הנוסף הרצוי.
כדאי לדעת שהצלחת ההרכבה איננה מובטחת גם בין מינים וזנים קרובים, לדוגמא, הרכבות של אפרסקים על אפרסקים פחות מצליחות מהרכבות של אפרסקים על... שקדים.
ביצוע הרכבה
ביצוע ההרכבה נעשה בשישה שלבים עיקריים:
1) בוחרים רכב מתאים. ממקור ידוע ובטוח. בעונה המתאימה (ואולי עם אחסון בקירור).
2) מכינים את הכנה להרכבה, כולל חיטוי וחיתוך. ובעונה המתאימה.
3) מבצעים את ההרכבה.
4) עוטפים את ההרכבה כנגד התייבשות ומחלות ומונעים התחממות של הכנה.
5) משחררים חסימות – קשירה, לאחר קליטה.
6) בהמשך – מסירים זיזים, מכוונים צימוח והסתעפויות.
שיטות הרכבה עיקריות
א. הרכבות של פקע בודד – הרכבת "עין".
משמשות בד"כ בהרכבת כנות דקות בגלל הנוחיות, המהירות והחיסכון בביצוע.
מקובלות במשתלות של עצי פרי, ורדים, צמחי נוי וירקות.
בהרכבת T משתמשים בעין שנקלפת לאחר שנלקחה מהרכב (בחתך חלק מתחת לעין כלפי מעלה הענף). אזי העין נתחבת אל סדק שנחתך בקליפת הכנה בצורת T מאורך, כאשר שתי פינות הקליפה מצדי הסדק – מופרדות מעט בקילוף מרקמת הקמביום. לאחר מכן מסלקים את יתרת הקליפה ולסיום חובשים באמצעות סרט קשירה מפלסטיק.
בהרכבת טלאי – שמתאימה לכנות עבות, משתמשים בפיסת קליפה של הרוכב, שצורתה מלבנית והיא מכילה לפחות עין אחת פעילה.
הטלאי מחליף קטע קליפה תואם שסולק מהכנה.
בהרכבת חליל – הטלאי מותאם להחליף את מלוא ההיקף של הכנה (כל עוד איננה עבה מעל 12 ס"מ בערך) לסיום חובשים בסרט פלסטיק.
ב. הרכבות של קטעי ענף.
הרכבת יתד – (הרכבת "ראש") נעשית בין כנה ורוכב בקוטר זהה. קוטמים את ראש הכנה. מפצלים אותה בסדק אנכי לא עמוק. אל הסדק נתחב קטע רוכב ( 4-7 ס"מ) עם שתי עיניים לפחות שעבר גילוף בשני חתכי צד בצורת יתד. (חוד מברג).
בסיום חובשים ועוטפים את כל ההרכבה והרוכב.
הרכבת צד יתדית – מתאים לכנות עבות. קטע הענף של הרוכב, ננעץ כמו יתד אל חתך עומק אלכסוני (בזווית של 20-30 מעלות) שנעשה בכנה – שאין הכרח לקטום אותה. אם הלחיצה רופפת – מסמררים במסמרים קטנים לחיזוק ואח"כ חובשים ועוטפים את כל ההרכבה והרוכב.
הרכבת "לשונות" – הרכבת שולחן – נעשית בין כנה ורוכב, יחסית דקים וברוחב זהה, בד"כ ליד שולחן, כאשר גם הכנה היא ייחור לא מושרש. השיטה משמשת בעיקר בהרכבות גפנים ועצי פרי. עפ"י רוב מבוצעת בידי מכשיר בעל סכינים אלכסוניים החותכים בזהות מוחלטת את הכנה והרוכב. החתך האלכסוני עובר עוד סידוק אלכסוני ליצירת "לשונות" והחלקת הרוכב אל תוך הכנה יוצרת שילוב מהודק ביניהם. ובסיום – טבילה בשעווה או קשירה.
החלפת זן במטע מבוגר
יש להכין את המטע עם סימון מחושב וברור של כל הענפים והמקומות המיועדים לביצוע ההרכבות.
לאחר מכן מסלקים את כל המיותר. רק אח"כ חותכים את הענפים המיועדים להרכבה, בחתך חלק. אחריי חיטוי מרכיבים. אוטמים ככל הניתן בקשירה, בשעווה, משחת עצים ועוטפים בהלבשת שקית.
הרכבת סדק – סודקים בכנה את הענף במרכז החתך, באמצעות מפסק מיוחד או גרזן - ולא עמוק מדי.
מכינים מהרוכב קטעי יתד בני שתיים-שלוש עיניים והם נתחבים בשני קצוות הסדק בסמוך לקליפת הכנה (והמיקום מותאם לקמביום!). בגדם כנה בעל קוטר גדול במיוחד אפשר לעשות הרכבה עם כמה "יתדות" כדלהלן:
הרכבת כתר – נעשית עם כמה סדקים שנחרצים בהיקף הגדם ואינם חוצים את הליבה, אליהם נתחבים "יתדות" רכב בהתאמה. בד"כ מייצבים בקשירה היקפית ועטיפה של שקית מתאימה למניעת התחממות בשמש.
כאמור לעיל, גם הרכבת צד יתדית וגם הרכבת טלאים מתאימות להחלפת זן במטע בוגר.
ישנן אפשרויות הרכבה נוספות, למשל:
הרכבות תמך – לחיזוק או לעקיפה של כנה מוחלשת – ע"י שתילי כנה צעירים שראשיהם נתחבים אל הרוכב.
הרכבת גשר – הקטע המורכב – מבצע מעקף לאיזור מקולף או פגיע, בכך שבסיסו נתחב מתחת לאיזור הפגיע וראשו מעל לאיזור הפגיע.
הרכבת מיקרו – משני פתחים של צינורית דקיקה ומתכלה ננעצים ומוצמדים כנה ורוכב שנחתכו באלכסונים מתאימים.
הרכבות הדבקה – בדבק ביולוגי מצמידים קבוצות תאים מתחלקות של כנה ורוכב.